חוזרים להתחלה

אז מה קרה בחודשיים האחרונים ולאן נעלמתי?

עברנו דירה, התדרדרתי עד לרמה של מגש פיצה זול (אמנם עם פפרוני מלמעלה אבל בכל זאת), שכמובן מיד נתנה בי את אותותיה.

ואז חזרתי, ומאד הקפדתי, ובכל זאת הירידה במשקל הייתה מינורית, לא יכול להיות שכולם מפרסמים תמונות של לפני ואחרי, ואני בשלי דובקת. נכון אני לא עושה את זה רק בשביל המשקל, אבל בינינו איזו אישה לא מפנטזת על ג'ינס מידה 38?

אז חזרתי להתחלה והתחלתי מחדש את אתגר ה-30 יום, והפעם בלי בילופים:

1.     אין דגנים משום סוג שהוא (כולל תירס ובוטנים)

2.     אין סוכר מעובד (ואפילו החמרתי אין בכלל פירות)

3.     אין שמנים מעובדים (מותר רק שמן זית, קוקוס, גהי או שומן בקר מזוקק)

4.     אין מוצרי חלב (זה כלל לאתגר ה-30 יום ולא בהכרח תופס לתזונת פליאו, אלא תלוי ברגישות)

5.     אין אלכוהול (אלא לחיטוי פצעים)

6.     אוכלים רק כשרעבים ועד לשובע

7.     מנה מורכבת מחלבון (בשר,דגים או ביצים) שומן וירקות (מומלץ להמעיט בירקות שורש)

8.     במהלך האתגר אין קיצורי דרך (מאפיים ומתוקים כשרי פליאו שנמצאים בתחום האפור)

1-3 זה היה החלק הקל. בעצם עד כה זו הייתה התזונה שלי. הבעיה התחילה עם 4-6.

חולה על מוצרי חלב. בפליאו מותר מוצרי חלב שמנים (25% ומעלה ויש אף שיגידו 30% ומעלה) וכמובן גם שמנת מתוקה בתוך הקפה. נשמע כמו גן עדן של כל הדברים מהם נמנעתי כל הזמן. הפרידה הייתה קשה ואף כואבת. כדי להתמודד עם הגזרה, לא קניתי שמנת ומוצרי חלב כשרי פליאו הבייתה בכלל. מהר מאד התחלתי להרגיש את הנפיחות בבטן יורדת, גם הנזלת בבוקר התמעטה (עם כי לא התייבשה עדיין לחלוטין).

אלכוהול. אני לא אלכוהליסטית, ולא שותה לעיתים כל כך קרובות. ובכל זאת מאד נהנית לשתות יין בשבת או שיוצאים עם חברים. והוויתור הזה היה קשה לי בעיקר בתקופת החגים, שהייתה עמוסה באורחים לרב ובקבוקי יין רבים שנפתחו לכבוד השנה החדשה והבית החדש שלנו. ובכל זאת הצלחתי לצלוח את המשוכה, ולוותר על הטיפה המרה (אם כי הטעימה) לטובת הפליאו. ועל כך הרחיב בפוסט אחר.

ואחרון אם כי הקשה ביותר, היה לאכול רק כשרעבים ולשובע. אני עוד ארחיב בנושא בפוסט אחר, אבל אסכם שרק לקראת סוף 30 היום הצלחתי להבין את הנושא.

אז זהו אחרי 30 יום מחר יום השקילה + המדידה, בבגדים אני כבר מרגישה ירידה.

יצאתי בסופ"ש לצימר, מיד עם סיום האתגר, לא חרגתי הרבה. ומחר אני חוזרת לאתגר מהתחלה. מבטיחה להמשיך לכתוב.

על שוק, המצב והחיים טובים

עדכון: לא נעלמתי, לא פרשתי ולא ויתרתי, פשוט מנסה לתמרן בין ילדים, עבודה, כושר, מעבר דירה וכן מה לעשות המצב רוח הדי מדוכדך מהמצב הבטחוני. עם כל נפלאות התזונה הפליאוליסטית, את החנק הזה בגרון אל מול תמונות הנופלים והאמהות הדומעות, החשש מהאזעקות (כן כולנו גיבורים, אבל שקרן מי שאומר שהוא לא מפחד שיעופו איזה אחד כזה עליו או על מי מקרוביו), את כל זה שום נתח בשר שומני לא יכול להעביר, ושום קפה עם שמנת מתוקה לא יוכל להמתיק.

אבל...

החיילים נלחמים בחרוף נפש על מנת שאנחנו נוכל לקיים שגרה, גם אם זו שגרת חירום. הניצחון שלנו העורף הוא להשאר איתן ולתמוך באנשי החזית, להתפלל לשלומם ולקוות שהכל הסתיים במהרה ועל הצד הטוב ביותר.

ולכן...

אתמול התרחש לראשונה בעולם השוק הפליאוליסטי הראשון בתקופה המודרנית (כי בעבר הכל היה פליאוליסטי). בעוד המצב מרחף מעל לראש, אנשים שגוייסו שבועות של ארגונים (לא שלי) ופרסומים וקידומים ברשת החלו לעלות חשש שמה השוק יהיה שומם.

אבל שום טיל לא ינצח אותי, ואחרי כמעט שלושה שבועות שאני מאד צמודה לילדים (לא רק המצב, כי אין קייטנות בשישי), קבעתי עם החברה הכי טובה שלי וגררתי אותה איתי לשוק, והפכתי את בוקר הקניות גם לבוקר של בנות והרגתי שני ציפורים במכה אחת.

מהרגע שהגענו היינו מופתעות, המקום היה מלא אנשים, החניה הייתה מלאה, ובכל זאת הכל התנהל בצורה רגועה. אולי בגלל שהפליאו מאמינים בלהוריד את מפלס הלחץ (אני לא טובה בזה), אולי זה חיידק האחדות המבורך שתקף את עמנו ואולי זה סתם סתלבט של יום שישי.

אחרי שהחננו שלפתי שקיות רב פעמיות שהכנתי מבעוד מועד (מומלץ בחום גם לשוק הבא). היה שם הכל, שמן זית בצנצנות ענקיות ובמחיר מצחיק, אגוזי מקדמיה בכמות מסחרית, אננס מתוק שכל נגיסה בו גרמה לי להרגיש כמו גן עדן, צנצנות חמוצים בכל מיני מינים וצבעיים (היות והפליון לא אוכלים שימורים תעשייתים, היה חסר לי מאד משהו חמוץ ליד הבשר), ביצים אורגניות במחירים מצחיקים, קרקרים ולחם כשרי פליאו, ובשר מסוגים שונים וגבינות עזים, וגם בירה ויין, ודעאל שלו אחד שחתם על ספרים.

יצאתי עם שלל רב:

נקניקיות וסלמי של הלגה (הבעיה בסלמי שהוא מתכלה במהרה במקרר, מאתמול בצהריים הועא הצטצמם ברבע, כנראה שיש עכבר במקרר

חמוצים של la fementainu – צנצנת כרוב אדום וצנצנת כרוב לבן שישבו בצלחת אחת עם הנקניקיות.

חצילונים כבושים של הזיתייה

קרקרים של שלומית ושל דינה (היה חסר לי קצת משהו קריספי)

לחמניות של הפעמון המתוק

גבינת עיזים קשה עם פס של עובד של מחלבות רם

שמן קוקוס של ג'מוקה

ולבעל הבאתי פסיפלורה ותאנים ענקיות

ונישנשנו:

אסאדו של המזווה

בירה של קלרה

אננס

אמת באמצע פילחה את השקט הקסום של המשתלה בה היה השוק אזעקה, אבל מיד אחרי על אף הדי הפיצוצים הכל אמשיך כרגיל. ישבנו שתינו אכלנו, צחקנו נהנינו מהחיים, וחזרנו הבייתה שבעות ומרוצות.

כל מה שנותר לעשות זה לחכות לשוק הבא.

כל המעוניינים השוק מתקיים ביום שישי האחרון בכל חודש.

אתגר ה-30

לאחר שדחיתי את זה (בעיקר בגלל הקושי לוותר על חלב) התחלתי באתגר השלושים ביום ראשון.

מה אומר אתגר הפליאו 30 יום, 30 יום 100% פליאו נקי נקי כולל הורדת מוצרי החלב למיניהם.

בסוף התפשרתי עם עצמי, והחלטתי שאני לפחות אפרגן לעצמי בשמנת 38% לקפה (אחד ביום זה בטח לא יהרוג אותי), ושזה יהיה קצת פחות מ-30 יום כדי שאני אסיים בדיוק ליום הולדתי ה-35 החל ב-3.8 (כן כן להוציא יומנים).

ובנוסף אחרי כמעט חודש בפליאו החלטתי להוריד את ארוחת הבוקר.

אז ההתחלה דווקא התחילה סבבה, קמתי בבוקר חדורת מוטיבציה, הגעתי למשרד, בשעה 11 זה התחיל לטפס לי בגרון, הצביטה הזו של הדלקת (זה אחרי שחצי מהעובדים שלי חלו בשבוע שלפני כן), בצהריים השוארמה (בלי פיתה חלילה, בצלחת עם סלט) כבר שרטה לי היטב את מיתרי הקול והייתי צריכה להאבק בה שתרד מטה.

בדרך הבייתה, כבר היה קשה לי להתעלם מזה, ובשניה שהגעתי הבייתה נשכבתי במיטה במצב קרוב לעלפון במשך יומיים, מתקיימת על מים ותה וקצת חביתה עם גהי. זה די הקל את נושא ההמנעות מכל מיני מאכלים, היות שבלאו הכי לא היה להם הרבה סיכוי לרדת בגרון שלי. חרגתי קלות כאשר לקחתי תרופה הומאופתית שמכילה אלכוהול בכמות שלא תביש אף שיכור בצומת וגם טיפה סוכר לרכך את הטעם (מגעיל ומר אם אתם ממש רוצים לדעת).

ביום השלישי התחלתי לחזור לעצמי, כדי למצוא את עצמי מתזזת בין הסלון לחדר הילדים ולממד.

האמת היא שפעם זה בטח היה שובר אותי, הפעם אני ממש בפנים. ולא רק זאת בלבד, זה שלא אכלתי במשך יומיים כמעט כלום, העלים לי את הצורך בארוחת הבוקר שכל הזמן הטיפו לנו שחייבים לאכול (ספוילר – אז זזזהו, שלא).

מחכה כבר לשבוע הבא שאני אחלים לגמרי ואוכל גם לחזור להתאמן, כמו גם שתהיה רגיעה באזעקות (בינתיים אני עושה סקווטים על הילדים שאנחנו מוציאים מהמיטה).

שבת שלום ושקט לכל מי שתומך.

נבואה שלא תגשים את עצמה

תמיד הייתי תלמידה טובה, הכל הלך לי בקלות. לא הכנתי שיעורי בית, לא ממש השקעתי בלהקשיב בשיעור, הציונים שלי היו כמעט כולם מעל 85 (מלבד תנך והיסטוריה). כשהגעתי לכיתה י' היות והגעתי מעיר אחרת בה חלוקת הכיתות תהיה שונה (עת התחיל עדיין חטיבות הביניים בישראל), גיליתי שחברי לכיתה מקדימים אותי בחצי שנה בחומר במתמתיקה שמעולם לא נגעתי בו.

מורה "מקסימה" אשר שמה חקוק בלב (באגף הנדונים), הסבירה לי שאין לי פוטנציאל, וגם לא תפיסה מתמטית, ושאני לא אדע משוואה ריבועית לעולם, הנסיון להשלים חומר מחצי שנה אחורה בעוד הכיתה שועטת קדימה, הביא להתרדדרות בציון של במתמטיקה עד שהוא הגיע לציון העגול 33 (עד כיתה י' מעולם לא קיבלתי מבחן במתמתיקה מתחת ל-90). הורדתי כלאחר כבוד הקבצה, וזו המורה המשיכה לומר שלעולם לא הצליח לשוב ל-5 י"ל. גם כאשר הצלחתי להדביק את הפער, להעלות את הממוצע בחזרה ל-95 ב-4 י"ל וב-5 י"ל (במשך חצי שנה עשיתי את המבחנים של שתי ההקבצות ביחד, בזמן נתון של מבחן אחד), גם כשהצלחתי לקבל אישור להעלות בחזרה ל-5 י"ל, היא המשיכה להסביר לי שממני לא יצמח דבר.

עבר זמן, סיימתי תיכון, בגרות מלאה 5 י"ל ציון 83, עשיתי אחר כך בחינה חוזרת 97. סיימתי תואר ראשון בכלכלה, הסבה לתכנות וכו' כו'. נתקלתי בה אחרי הרבה שנים, לא יכולתי להתאפק וניגשתי לומר לה שהיא טעתה, ובגדול.

אני לא מספרת את זה שתראו איזו גאונה אני (טוב נו קצת), אלא כדי להסביר את התחושה של מה שקרה היום.

אחרי בוקר של נדודים בין חנויות רהיטים תאורה ושאר חנויות לקראת מעבר הדירה, התיישבנו אני ואישי (זה שקנה אותי בחופה והוא למעשה בעלי אבל אני רוצה להשמע פמיניסטית) לאכול ארוחת בוקר מאוחרת. עת התיישבנו ובטרם הזמנו, פצח זה הנ"ל בנאום חוצב להבות, על כל שאין הוא רואה שהדיאטה הזו מובילה לאן שהוא (זו לא דיאטה זה שינויי דרך החיים) שנראה לו שלא רזיתי בכלל, שהקרוספיט זה לא בשבילי, שהוא לא רוצה אינגה מרימת משקולות בבית, שהוא חושב שאני מתרחבת מהכושר, שכדי לרזות צריך לסבול (היינו שם סבלתי בסוף באופן טבעי כמבן נשברתי כמה זמן אפשר לאכול סלט ירקות עם עוף לארוחת צהריים), שאם אני אוכל הרבה פחות אני אוכל להתאמן הרבה פחות. וכן הלאה.

וכך הלך סיום הנאום: אני מכיר את אישתי, אני יודעת שאין לך כוונה לסבול אז עיוות את המציאות שהדיאטה תתאים לכך, זה לא יעבוד ואני אהיה מאד מאוכזב.

לא משנה שנתתי לו לקרוא את ספר על הפליאו, לא משנה שאמרתי לו שזה עלול לקחת זמן (במיוחד ההתחלה) וכן הלאה וכן הלאה, הרגשתי איך הוא קורע לי את המפרשים עם מספריים (אלו שקונים 3 ב- 9 ש"ח באיקאה), וכל הרוח יוצאת משם.

ישבתי, עמדה לי דמעה שהתחילה לעלות מהשיפול של הבטן לחדר הימני ישירות לעין השמאלית, אבל נאבקתי בה, ורק אמרתי שייתם לי חודשיים. וזזהו. שתקתי.

כבר לא התחשק לי לאכול (לא בגללו האוכל בבית הקפה לא תאם את הפליאו וגם לא את חוסר התאבון שלי).

אני לא כועסת עליו, מעולם לא הייתי רזה, אבל ההריונות הלידות המרדף אחרי קריירה ועוד רצץ תירוצים הראו את אותותיהם בגוף שלי, וכבר כמעט נגעתי שם ונשברתי. אני יודעת שהוא כבר לא מאמין, אבל אני בטוחה שאני אראה לו שהוא טועה.

אני יודעת ש-97 אני לא אראה על המשקל (תודה לאל ה-94 הספיקו לי), ואין לי ספר שאני מתכוונת לקבל ציון נמוך מבדרך כלל, איזה מזל שבמשקל הכל הפוך במקום לשאוף למעלה אני שואפת מטה.

תרי"ג פליאו

אף אחד לא צדיק מושלם. אפילו גדול הרבנים לא מקיים תרי"ג מצוות. מעצם הייותינו בני אדם נגזר אלינו לחטות ולחיות בצלמו ולא כמותו. כולנו עושים בחירות בחיים, מוותרים לפעמים במקומות שקשה לנו מדי, לפעמים לא תמיד. וכל אחד עושה את הבחירות איפה לחטוא.

סוף השבוע האחרון היה סופשבוע שבוא ידעתי שאני אצטרך לחטוא ולסטות מדרך הפליאו. שישי שהתחיל בארוחת בוקר בתל אביב, המשיך לארוחת ערב אצל החמה ונמשך לשבת ארוכה אצל המשפחה (המרוקאית) מהדרום ברור שלא תוכל להגמר בטוב.

היות וידעתי כל זאת מלכתחילה, בארוחת הבוקר בתל אביב הרחתי את הלחם אבל לא נגעתי (האמת היא שהוא כבר לא כל כך קורץ לי), ונהניתי מגבינת שמנת זמן זית וזעתר, חביתת עיג'ה וסלט ירקות. ידעתי שאני לוחצת שם כדי לשחרר קצת אחר כך.

בשיחת טלפון מוקדמת פרטתי בפני חמותי את כל מגבלות תזונתיי החדשות, לא קמח, לא גלוטן, לא סוכר ולא שמנים מעובדים. וזו עשתה כמצוותי כראות עינייה, העוף והבשר היו ללא סוכר אבל עם כמות מסחרית של סילאן, ולקינוח ניסתה לדחוק בי לאכול פחזניות ממולאות בקצפת צימחית (בקיצר חבילה של מקור כל הרשע והפשע). את הבשר אכלתי אםילו חטאתי באורז, לשמחתי לא נגעתי בפחזניות ואחר התפנתקתי על קפה עם שמנת ושוקולד מריר ליד בבית. בסך הכל הרבה כוונות טובות היו שם.

בדרום היה האתגר האמיתי. הבשר היה רזה מדי ועשוי עם שמן תעשייתי מדי, חזה העוף היה מטוגן כשניצל, בורקס בשר טחון, אורז וסלטים מרוקאים מתובלים בשמן. וסלט הגזר שנעשה במיוחד בשבילי שבורך בפקאנים מסוכרים עם רוטב מתוק. קיצר ישבתי לשולחן וחטאתי. אכלתי שניצל קטן, בשר קצת אורז וסלט גזר וסלק (שהיו נראים לי הנוראים פחות בחבורה). עת ישבנו בינות הערבים בגינה לא יכלה נפשי לעמוד בכך וחטאה בבקלאווה. כל הדרך הבייתה רציתי למות מרב שהיה לי מגעיל בפה ובבטן.

לשמחתי על אף העייפות מעודף פעילות ואוכל של סופשבוע אחד, לא וויתרתתי ושמתי פעמיי לאימון קרוס פיט מאתגר במיוחד אשר כלל הרבה משוקלות בולי עץ והרבה ריצה הכל ביחד. לפחות כיפרתי באופן חלקי על החטא.

במועדון הכושר שאלה אותי חברה (וכאן המקום להגיד תודה לכל חברה הקבוצה הראושנה לציון שתומכת מעודדת וקוראת כל פוסט, כן כן אתם) אם אני אתאכזב אם בסוף החודש אעלה למשקל ולא אראה שום תוצאה. רציתי לומר שלא כי אני מאמינה בדרך. אבל אני בן אדם, ואני מאמינה בכנות, כולי תקווה שהדרך תראה תוצאות, אם לא אהיה מאד מואכזבת. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם לא, אני מתכוונת למלא את עצמי מחשבות חיוביות ולצעוד בדרך באמונה שלמה.

אבל אני לא מתכוונת לחטאים הקטנים להסיט אותי מהדרך המרכזית.

האיש הזועף מרציף חמש

באחד הבקרים ירדתי מהרכבת ישירות לחמסין המהביל של רציף 5 ברכבת מרכז. למי שעוד לא חווה נסיעה ברכבת לאזור תל אביב רבתי מעולם, אני אתאר לרגע את החוויה:

עומדים ברכבת המקוררת קלות מול הדלת האדומה, מחכים לעצירה המוחלטת על מנת שהדלתות יפתחו, ואז נפתחות הדלתות לתוך משב חמים (טוב בוא נודה משב חמסין מישור חופי לח) ואת פניך מקבלים האנשים שממתינים לעלות לרכבת. והמטרה שלך זה לרדת מהרכבת לצאת מהתחנה במהירות המרבית ולעבור בחזר למימד זמן טמפרטורה אחרת במשרד הממוזג.

נשמע שאני לא אוהבת לסוע ברכבת? להיפך אני נהנית מכל רגע לראות את האנשים, לנצל את הזמן בלקרוא, לשחק לפתור תשבצים וכו' במקום לנהוג ולקלל את הנהג הבן**** לידי שבדידוק חתך אותי).

נחזור לסיפורי, באותו הבוקר נפתחה הדלתת ומולי עמד איש זועף. אני משערת שגילו היה כשל ההורים שלי (היה שם באמצע העשור השישי לחייו), עם פנים זועפות, שקפלי הזעף שלו כבר היו חרוטים עמוק בזוויות הפה וזוויות העיניים. יכולתי לדמיין את הפרצוף שלו אם אני הייתי בטעות חותכת אותי בכביש, או סתם שואלת אותו לשעה.

בדרך כלל שאני פוגשת באנשים בדרך, במיוחד אם נראה שלא שפר עליהם יומם הוא מזלם, אני נוהגת לעשות את הדבר הלא צפוי הבא, אני מותחת את שרירי הפנים שלי חזק כלפי מעלה ופותחת את העיניים עם אור, יש אנשים שקוראים לפעולה הזו חיוך, לעיתים שנחה עליי הרוח אני אומרת יום טוב.

את השיטה הזו למדתי מאיזה סרט שראיתי עם רובין ויליאמס שם הוא מגלם רופא אנושי באופן מיוחד, המבוסס על הסיפור האמיתי של ד"ר צחוק, לפי אחד הגורמים לריפוי מחלות או צחוק (לא רק פליאו ספורט ואנטיביוטיקה),  וגם אם זה לא עוזר ללחץ הדם ורמת הכולסטרול אז לפחות זה יכול לרפא ולא במעט את הנפש. אחד הדברים שהאגם המודרני עושה מעט מדי זה לצחוק.

לרב התגובות של האנשים (לשמחתי) הם חיוך מופתע או מביוש. התגובה של האיש הזועף הייתה להזעיף אותי יותר את פרצופו. זה זעזע אותי.

לא שנעלבתי ממנו או משהו, אבל גם אני לפעמים זועפת כועסת עצובה וכו'. באותו הרגע החלטתי כמה החלטות (ואף הגדלתי לעשות ושלחיתי אותם בכתב לבעלי האהוב:

תיכף אנחנו בני 35  - ואני לא רוצה שזה יהיה אמצע החיים שלי, וגם לא רוצה להיות בעוד 20 שנהע ולגלות שפיספתי 

יש 4 אנשים שחשובים לי יותר מכולם, אתה והילדים ואני

החלטתי כמה החלטות (ואני אשמח אם תתן לי בראש שאני סטוה מהם):

1. אני לא מתכוונת יותר להתעצבן יותר - משום סיבה (לא רוצה קמטי זעף עוד 20 שנה)

2.מתכוונת לראות את הילדים כל יום, ולקחת אותם לגן 4 פעמים בשבוע - באיזי ו-3 פעמים בשבוע להגיע ב-5:30 הבייתה - זה ישאיר לי זמן להיות איתם (בלי להתעצבן ולהיות חסרת סבלנות)

3.לא מתכוונת לקנות בגדים בשנה הקרובה (מלבד טייצים וחזיות) - עד יום הולדת 36 - אז אני אהיה יפה וחטובה

לאכול, להתפלל, לאהוב

לפני כעשור בערך (אם אינני טועה) הספר הזה היה רב מכר בעיקר בקרב נשים. האמת היא שניסיתי התחלתי לקרוא, סיימתי את החלק של האוכל המתאר את נפלאות איטליה (לא רק פסטה) המשכתי לתפילות באיזה מנזר הודי ושם בין מדיטציה לויפסנה כלשהיא הלכתי להאיבוד והחלטתי לסיים את הטיול בספר.

עכשיו שאני חושבת על זה בעצם הסדר אמור להיות הפוך.

לאהוב, להתפלל, לאכול.

לאהוב

כי מי שיוצא לדרך הזאת (או לכל דרך אחרת אגב) מהסיבות הלא נכונות, חוטא למטרה וקודם כל לעצמו. כי לכל דרך שלא נפנה עדייף שנצא אליה מתוך אהבה עצמית. כן קראתם נכון, לפני שאתם מתחילים לצאת למסע להרזייה, חיפוש עצמי או נישואים, קודם כל תאהבו את עצמכם כמו שאתם עומדים מול המראה.

אל תאהבו את עצמכם רק כי אתם יותר רזים ואל תשנאו את עצמכם אם אתם לא.

אל תאהבו את עצמכם רק כי אתם יותר חכמים ואל תשנאו את עצמכם אם פחות.

אל תאהבו את עצמכם רק כי הצלחתם ואל תשנאו את עצמכם אם לא הצלחתם.

תאהבו את עצמכם כי זה אתם, כי אנחנו אמורים לאהוב את עצמנו ללא תנאי.

צאו לדרך כי אתם רוצים להעניק לאהובכם (כלומר אתם) משהו חדש ומשמח שיעשה לו את החיים טובים, גוף חדש, מקצוע חדש או בן זוג. (אגב אם במתנות עצמיות עסקינן, לא פעם כשאני קונה לעצמי משהו תכשיט, בגד, ספר וכו' אני מבקשת שיארזו לי באריזת מתנה, לעצמי).

להתפלל

רגע של כנות, יחסי עם האל / כח עליון / קארמה / ייקום וכו מורכבים, ושום נאום חוצב להבות על האמונה באל לא תמצאו, וגם לא חשיבות התפילה והמדיטציה, אני אדם של אלגוריתמים ריאלים ועדיף עם ביצועים גבוהים כמו של אייפון 5 ומעלה.

כשהייתי חיילת משוחררת יצאתי לשליחות מטעם הסוכנות למחנה קיץ יהודי רפורמי. השעות הראשונות שלי במחנה היו סוג של הלם תרבותי. הגענו פרקנו את הציוד בחדרים, ומין נלקחנון לאחר כבוד לארוחת הערב ביחד עם כל סגל ההדרכה (כולם יהודים רפורמיים שגדלו והתחנכו במחנה הקיץ מאז גיל 8). כישראלית ממוצעת לאחר שבירכתי את כולם לשלום, מיד לאחר הגשת האוכל התחלתי לעשות מה שכל ישראלי עושה שנותן לו אוכל חינם – מעמיס ומתחיל לאכול. מיד עצרו אותי עמיתי המדריכים והסבירו לי שבטרם נטעם את האוכל עלינו לברך ברכת המוציא. לאחר שסיימנו לאכול (בעוד מפנטזת על מיטה אחרי כמעט יומיים בטיסות ובדרכים) נשלפה גיטרה תורנית וכולם החלו לשיר את ברכת המזון (כולל תנועות ידיים לפי מילות השיר) ורק אני (ועמיתי הישראליים למשלחת) עמדנו המומים. ככל שעברו הימים במחנה כך התחלנו להתרגל למנהגים.

למה אני מספרת לכם את כל זה?

כי יש משהו יפה ונכון רעיונית לברך (את מי שלא יהיה ה "__________") על כל הטוב והשפע הזה שנפל בחלקנו, על כך שאנו לא רעבים ולא חסר לנו מזון מים וחברים טובים להעביר איתם םסעודה הגונה. זה לא עניין של דת, זה עניין של להוקיר גם את הדברים הפשוטים והטריוויאלים (כך הם נתפסים בימנו היום).

לאכול

השער הראשון של הספר מוקדש לאכילה, הגיבורה מתענגת שם מאוכל בריא טרי ומגוון שמגיע מהשווקים והמסעדות המשפחתיות באיטליה. יש שם הוקרה של אוכל בסיסי בריא שחוץ מהפסטה והפיצה מברך ומהלל את עקרונות הפליאו, ומאמין באוכל מעשי ידי אדם ולא זרועות מכונה.

אז כל מה שצריך לעשות זה לאהוב, להתפלל ולאכול.

בקרוב, על האיש הזועף ברציף חמש.