על שוק, המצב והחיים טובים

עדכון: לא נעלמתי, לא פרשתי ולא ויתרתי, פשוט מנסה לתמרן בין ילדים, עבודה, כושר, מעבר דירה וכן מה לעשות המצב רוח הדי מדוכדך מהמצב הבטחוני. עם כל נפלאות התזונה הפליאוליסטית, את החנק הזה בגרון אל מול תמונות הנופלים והאמהות הדומעות, החשש מהאזעקות (כן כולנו גיבורים, אבל שקרן מי שאומר שהוא לא מפחד שיעופו איזה אחד כזה עליו או על מי מקרוביו), את כל זה שום נתח בשר שומני לא יכול להעביר, ושום קפה עם שמנת מתוקה לא יוכל להמתיק.

אבל...

החיילים נלחמים בחרוף נפש על מנת שאנחנו נוכל לקיים שגרה, גם אם זו שגרת חירום. הניצחון שלנו העורף הוא להשאר איתן ולתמוך באנשי החזית, להתפלל לשלומם ולקוות שהכל הסתיים במהרה ועל הצד הטוב ביותר.

ולכן...

אתמול התרחש לראשונה בעולם השוק הפליאוליסטי הראשון בתקופה המודרנית (כי בעבר הכל היה פליאוליסטי). בעוד המצב מרחף מעל לראש, אנשים שגוייסו שבועות של ארגונים (לא שלי) ופרסומים וקידומים ברשת החלו לעלות חשש שמה השוק יהיה שומם.

אבל שום טיל לא ינצח אותי, ואחרי כמעט שלושה שבועות שאני מאד צמודה לילדים (לא רק המצב, כי אין קייטנות בשישי), קבעתי עם החברה הכי טובה שלי וגררתי אותה איתי לשוק, והפכתי את בוקר הקניות גם לבוקר של בנות והרגתי שני ציפורים במכה אחת.

מהרגע שהגענו היינו מופתעות, המקום היה מלא אנשים, החניה הייתה מלאה, ובכל זאת הכל התנהל בצורה רגועה. אולי בגלל שהפליאו מאמינים בלהוריד את מפלס הלחץ (אני לא טובה בזה), אולי זה חיידק האחדות המבורך שתקף את עמנו ואולי זה סתם סתלבט של יום שישי.

אחרי שהחננו שלפתי שקיות רב פעמיות שהכנתי מבעוד מועד (מומלץ בחום גם לשוק הבא). היה שם הכל, שמן זית בצנצנות ענקיות ובמחיר מצחיק, אגוזי מקדמיה בכמות מסחרית, אננס מתוק שכל נגיסה בו גרמה לי להרגיש כמו גן עדן, צנצנות חמוצים בכל מיני מינים וצבעיים (היות והפליון לא אוכלים שימורים תעשייתים, היה חסר לי מאד משהו חמוץ ליד הבשר), ביצים אורגניות במחירים מצחיקים, קרקרים ולחם כשרי פליאו, ובשר מסוגים שונים וגבינות עזים, וגם בירה ויין, ודעאל שלו אחד שחתם על ספרים.

יצאתי עם שלל רב:

נקניקיות וסלמי של הלגה (הבעיה בסלמי שהוא מתכלה במהרה במקרר, מאתמול בצהריים הועא הצטצמם ברבע, כנראה שיש עכבר במקרר

חמוצים של la fementainu – צנצנת כרוב אדום וצנצנת כרוב לבן שישבו בצלחת אחת עם הנקניקיות.

חצילונים כבושים של הזיתייה

קרקרים של שלומית ושל דינה (היה חסר לי קצת משהו קריספי)

לחמניות של הפעמון המתוק

גבינת עיזים קשה עם פס של עובד של מחלבות רם

שמן קוקוס של ג'מוקה

ולבעל הבאתי פסיפלורה ותאנים ענקיות

ונישנשנו:

אסאדו של המזווה

בירה של קלרה

אננס

אמת באמצע פילחה את השקט הקסום של המשתלה בה היה השוק אזעקה, אבל מיד אחרי על אף הדי הפיצוצים הכל אמשיך כרגיל. ישבנו שתינו אכלנו, צחקנו נהנינו מהחיים, וחזרנו הבייתה שבעות ומרוצות.

כל מה שנותר לעשות זה לחכות לשוק הבא.

כל המעוניינים השוק מתקיים ביום שישי האחרון בכל חודש.

אתגר ה-30

לאחר שדחיתי את זה (בעיקר בגלל הקושי לוותר על חלב) התחלתי באתגר השלושים ביום ראשון.

מה אומר אתגר הפליאו 30 יום, 30 יום 100% פליאו נקי נקי כולל הורדת מוצרי החלב למיניהם.

בסוף התפשרתי עם עצמי, והחלטתי שאני לפחות אפרגן לעצמי בשמנת 38% לקפה (אחד ביום זה בטח לא יהרוג אותי), ושזה יהיה קצת פחות מ-30 יום כדי שאני אסיים בדיוק ליום הולדתי ה-35 החל ב-3.8 (כן כן להוציא יומנים).

ובנוסף אחרי כמעט חודש בפליאו החלטתי להוריד את ארוחת הבוקר.

אז ההתחלה דווקא התחילה סבבה, קמתי בבוקר חדורת מוטיבציה, הגעתי למשרד, בשעה 11 זה התחיל לטפס לי בגרון, הצביטה הזו של הדלקת (זה אחרי שחצי מהעובדים שלי חלו בשבוע שלפני כן), בצהריים השוארמה (בלי פיתה חלילה, בצלחת עם סלט) כבר שרטה לי היטב את מיתרי הקול והייתי צריכה להאבק בה שתרד מטה.

בדרך הבייתה, כבר היה קשה לי להתעלם מזה, ובשניה שהגעתי הבייתה נשכבתי במיטה במצב קרוב לעלפון במשך יומיים, מתקיימת על מים ותה וקצת חביתה עם גהי. זה די הקל את נושא ההמנעות מכל מיני מאכלים, היות שבלאו הכי לא היה להם הרבה סיכוי לרדת בגרון שלי. חרגתי קלות כאשר לקחתי תרופה הומאופתית שמכילה אלכוהול בכמות שלא תביש אף שיכור בצומת וגם טיפה סוכר לרכך את הטעם (מגעיל ומר אם אתם ממש רוצים לדעת).

ביום השלישי התחלתי לחזור לעצמי, כדי למצוא את עצמי מתזזת בין הסלון לחדר הילדים ולממד.

האמת היא שפעם זה בטח היה שובר אותי, הפעם אני ממש בפנים. ולא רק זאת בלבד, זה שלא אכלתי במשך יומיים כמעט כלום, העלים לי את הצורך בארוחת הבוקר שכל הזמן הטיפו לנו שחייבים לאכול (ספוילר – אז זזזהו, שלא).

מחכה כבר לשבוע הבא שאני אחלים לגמרי ואוכל גם לחזור להתאמן, כמו גם שתהיה רגיעה באזעקות (בינתיים אני עושה סקווטים על הילדים שאנחנו מוציאים מהמיטה).

שבת שלום ושקט לכל מי שתומך.

נבואה שלא תגשים את עצמה

תמיד הייתי תלמידה טובה, הכל הלך לי בקלות. לא הכנתי שיעורי בית, לא ממש השקעתי בלהקשיב בשיעור, הציונים שלי היו כמעט כולם מעל 85 (מלבד תנך והיסטוריה). כשהגעתי לכיתה י' היות והגעתי מעיר אחרת בה חלוקת הכיתות תהיה שונה (עת התחיל עדיין חטיבות הביניים בישראל), גיליתי שחברי לכיתה מקדימים אותי בחצי שנה בחומר במתמתיקה שמעולם לא נגעתי בו.

מורה "מקסימה" אשר שמה חקוק בלב (באגף הנדונים), הסבירה לי שאין לי פוטנציאל, וגם לא תפיסה מתמטית, ושאני לא אדע משוואה ריבועית לעולם, הנסיון להשלים חומר מחצי שנה אחורה בעוד הכיתה שועטת קדימה, הביא להתרדדרות בציון של במתמטיקה עד שהוא הגיע לציון העגול 33 (עד כיתה י' מעולם לא קיבלתי מבחן במתמתיקה מתחת ל-90). הורדתי כלאחר כבוד הקבצה, וזו המורה המשיכה לומר שלעולם לא הצליח לשוב ל-5 י"ל. גם כאשר הצלחתי להדביק את הפער, להעלות את הממוצע בחזרה ל-95 ב-4 י"ל וב-5 י"ל (במשך חצי שנה עשיתי את המבחנים של שתי ההקבצות ביחד, בזמן נתון של מבחן אחד), גם כשהצלחתי לקבל אישור להעלות בחזרה ל-5 י"ל, היא המשיכה להסביר לי שממני לא יצמח דבר.

עבר זמן, סיימתי תיכון, בגרות מלאה 5 י"ל ציון 83, עשיתי אחר כך בחינה חוזרת 97. סיימתי תואר ראשון בכלכלה, הסבה לתכנות וכו' כו'. נתקלתי בה אחרי הרבה שנים, לא יכולתי להתאפק וניגשתי לומר לה שהיא טעתה, ובגדול.

אני לא מספרת את זה שתראו איזו גאונה אני (טוב נו קצת), אלא כדי להסביר את התחושה של מה שקרה היום.

אחרי בוקר של נדודים בין חנויות רהיטים תאורה ושאר חנויות לקראת מעבר הדירה, התיישבנו אני ואישי (זה שקנה אותי בחופה והוא למעשה בעלי אבל אני רוצה להשמע פמיניסטית) לאכול ארוחת בוקר מאוחרת. עת התיישבנו ובטרם הזמנו, פצח זה הנ"ל בנאום חוצב להבות, על כל שאין הוא רואה שהדיאטה הזו מובילה לאן שהוא (זו לא דיאטה זה שינויי דרך החיים) שנראה לו שלא רזיתי בכלל, שהקרוספיט זה לא בשבילי, שהוא לא רוצה אינגה מרימת משקולות בבית, שהוא חושב שאני מתרחבת מהכושר, שכדי לרזות צריך לסבול (היינו שם סבלתי בסוף באופן טבעי כמבן נשברתי כמה זמן אפשר לאכול סלט ירקות עם עוף לארוחת צהריים), שאם אני אוכל הרבה פחות אני אוכל להתאמן הרבה פחות. וכן הלאה.

וכך הלך סיום הנאום: אני מכיר את אישתי, אני יודעת שאין לך כוונה לסבול אז עיוות את המציאות שהדיאטה תתאים לכך, זה לא יעבוד ואני אהיה מאד מאוכזב.

לא משנה שנתתי לו לקרוא את ספר על הפליאו, לא משנה שאמרתי לו שזה עלול לקחת זמן (במיוחד ההתחלה) וכן הלאה וכן הלאה, הרגשתי איך הוא קורע לי את המפרשים עם מספריים (אלו שקונים 3 ב- 9 ש"ח באיקאה), וכל הרוח יוצאת משם.

ישבתי, עמדה לי דמעה שהתחילה לעלות מהשיפול של הבטן לחדר הימני ישירות לעין השמאלית, אבל נאבקתי בה, ורק אמרתי שייתם לי חודשיים. וזזהו. שתקתי.

כבר לא התחשק לי לאכול (לא בגללו האוכל בבית הקפה לא תאם את הפליאו וגם לא את חוסר התאבון שלי).

אני לא כועסת עליו, מעולם לא הייתי רזה, אבל ההריונות הלידות המרדף אחרי קריירה ועוד רצץ תירוצים הראו את אותותיהם בגוף שלי, וכבר כמעט נגעתי שם ונשברתי. אני יודעת שהוא כבר לא מאמין, אבל אני בטוחה שאני אראה לו שהוא טועה.

אני יודעת ש-97 אני לא אראה על המשקל (תודה לאל ה-94 הספיקו לי), ואין לי ספר שאני מתכוונת לקבל ציון נמוך מבדרך כלל, איזה מזל שבמשקל הכל הפוך במקום לשאוף למעלה אני שואפת מטה.