Sunday, June 29, 2014

תרי"ג פליאו

אף אחד לא צדיק מושלם. אפילו גדול הרבנים לא מקיים תרי"ג מצוות. מעצם הייותינו בני אדם נגזר אלינו לחטות ולחיות בצלמו ולא כמותו. כולנו עושים בחירות בחיים, מוותרים לפעמים במקומות שקשה לנו מדי, לפעמים לא תמיד. וכל אחד עושה את הבחירות איפה לחטוא.
סוף השבוע האחרון היה סופשבוע שבוא ידעתי שאני אצטרך לחטוא ולסטות מדרך הפליאו. שישי שהתחיל בארוחת בוקר בתל אביב, המשיך לארוחת ערב אצל החמה ונמשך לשבת ארוכה אצל המשפחה (המרוקאית) מהדרום ברור שלא תוכל להגמר בטוב.
היות וידעתי כל זאת מלכתחילה, בארוחת הבוקר בתל אביב הרחתי את הלחם אבל לא נגעתי (האמת היא שהוא כבר לא כל כך קורץ לי), ונהניתי מגבינת שמנת זמן זית וזעתר, חביתת עיג'ה וסלט ירקות. ידעתי שאני לוחצת שם כדי לשחרר קצת אחר כך.
בשיחת טלפון מוקדמת פרטתי בפני חמותי את כל מגבלות תזונתיי החדשות, לא קמח, לא גלוטן, לא סוכר ולא שמנים מעובדים. וזו עשתה כמצוותי כראות עינייה, העוף והבשר היו ללא סוכר אבל עם כמות מסחרית של סילאן, ולקינוח ניסתה לדחוק בי לאכול פחזניות ממולאות בקצפת צימחית (בקיצר חבילה של מקור כל הרשע והפשע). את הבשר אכלתי אםילו חטאתי באורז, לשמחתי לא נגעתי בפחזניות ואחר התפנתקתי על קפה עם שמנת ושוקולד מריר ליד בבית. בסך הכל הרבה כוונות טובות היו שם.
בדרום היה האתגר האמיתי. הבשר היה רזה מדי ועשוי עם שמן תעשייתי מדי, חזה העוף היה מטוגן כשניצל, בורקס בשר טחון, אורז וסלטים מרוקאים מתובלים בשמן. וסלט הגזר שנעשה במיוחד בשבילי שבורך בפקאנים מסוכרים עם רוטב מתוק. קיצר ישבתי לשולחן וחטאתי. אכלתי שניצל קטן, בשר קצת אורז וסלט גזר וסלק (שהיו נראים לי הנוראים פחות בחבורה). עת ישבנו בינות הערבים בגינה לא יכלה נפשי לעמוד בכך וחטאה בבקלאווה. כל הדרך הבייתה רציתי למות מרב שהיה לי מגעיל בפה ובבטן.
לשמחתי על אף העייפות מעודף פעילות ואוכל של סופשבוע אחד, לא וויתרתתי ושמתי פעמיי לאימון קרוס פיט מאתגר במיוחד אשר כלל הרבה משוקלות בולי עץ והרבה ריצה הכל ביחד. לפחות כיפרתי באופן חלקי על החטא.
במועדון הכושר שאלה אותי חברה (וכאן המקום להגיד תודה לכל חברה הקבוצה הראושנה לציון שתומכת מעודדת וקוראת כל פוסט, כן כן אתם) אם אני אתאכזב אם בסוף החודש אעלה למשקל ולא אראה שום תוצאה. רציתי לומר שלא כי אני מאמינה בדרך. אבל אני בן אדם, ואני מאמינה בכנות, כולי תקווה שהדרך תראה תוצאות, אם לא אהיה מאד מואכזבת. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם לא, אני מתכוונת למלא את עצמי מחשבות חיוביות ולצעוד בדרך באמונה שלמה.
אבל אני לא מתכוונת לחטאים הקטנים להסיט אותי מהדרך המרכזית.


Wednesday, June 25, 2014

האיש הזועף מרציף חמש


באחד הבקרים ירדתי מהרכבת ישירות לחמסין המהביל של רציף 5 ברכבת מרכז. למי שעוד לא חווה נסיעה ברכבת לאזור תל אביב רבתי מעולם, אני אתאר לרגע את החוויה:
עומדים ברכבת המקוררת קלות מול הדלת האדומה, מחכים לעצירה המוחלטת על מנת שהדלתות יפתחו, ואז נפתחות הדלתות לתוך משב חמים (טוב בוא נודה משב חמסין מישור חופי לח) ואת פניך מקבלים האנשים שממתינים לעלות לרכבת. והמטרה שלך זה לרדת מהרכבת לצאת מהתחנה במהירות המרבית ולעבור בחזר למימד זמן טמפרטורה אחרת במשרד הממוזג.
נשמע שאני לא אוהבת לסוע ברכבת? להיפך אני נהנית מכל רגע לראות את האנשים, לנצל את הזמן בלקרוא, לשחק לפתור תשבצים וכו' במקום לנהוג ולקלל את הנהג הבן**** לידי שבדידוק חתך אותי).
נחזור לסיפורי, באותו הבוקר נפתחה הדלתת ומולי עמד איש זועף. אני משערת שגילו היה כשל ההורים שלי (היה שם באמצע העשור השישי לחייו), עם פנים זועפות, שקפלי הזעף שלו כבר היו חרוטים עמוק בזוויות הפה וזוויות העיניים. יכולתי לדמיין את הפרצוף שלו אם אני הייתי בטעות חותכת אותי בכביש, או סתם שואלת אותו לשעה.
בדרך כלל שאני פוגשת באנשים בדרך, במיוחד אם נראה שלא שפר עליהם יומם הוא מזלם, אני נוהגת לעשות את הדבר הלא צפוי הבא, אני מותחת את שרירי הפנים שלי חזק כלפי מעלה ופותחת את העיניים עם אור, יש אנשים שקוראים לפעולה הזו חיוך, לעיתים שנחה עליי הרוח אני אומרת יום טוב.
את השיטה הזו למדתי מאיזה סרט שראיתי עם רובין ויליאמס שם הוא מגלם רופא אנושי באופן מיוחד, המבוסס על הסיפור האמיתי של ד"ר צחוק, לפי אחד הגורמים לריפוי מחלות או צחוק (לא רק פליאו ספורט ואנטיביוטיקה),  וגם אם זה לא עוזר ללחץ הדם ורמת הכולסטרול אז לפחות זה יכול לרפא ולא במעט את הנפש. אחד הדברים שהאגם המודרני עושה מעט מדי זה לצחוק.
לרב התגובות של האנשים (לשמחתי) הם חיוך מופתע או מביוש. התגובה של האיש הזועף הייתה להזעיף אותי יותר את פרצופו. זה זעזע אותי.
לא שנעלבתי ממנו או משהו, אבל גם אני לפעמים זועפת כועסת עצובה וכו'. באותו הרגע החלטתי כמה החלטות (ואף הגדלתי לעשות ושלחיתי אותם בכתב לבעלי האהוב:
תיכף אנחנו בני 35  - ואני לא רוצה שזה יהיה אמצע החיים שלי, וגם לא רוצה להיות בעוד 20 שנהע ולגלות שפיספתי 
יש 4 אנשים שחשובים לי יותר מכולם, אתה והילדים ואני

החלטתי כמה החלטות (ואני אשמח אם תתן לי בראש שאני סטוה מהם):
1. אני לא מתכוונת יותר להתעצבן יותר - משום סיבה (לא רוצה קמטי זעף עוד 20 שנה)
2.מתכוונת לראות את הילדים כל יום, ולקחת אותם לגן 4 פעמים בשבוע - באיזי ו-3 פעמים בשבוע להגיע ב-5:30 הבייתה - זה ישאיר לי זמן להיות איתם (בלי להתעצבן ולהיות חסרת סבלנות)
3.לא מתכוונת לקנות בגדים בשנה הקרובה (מלבד טייצים וחזיות) - עד יום הולדת 36 - אז אני אהיה יפה וחטובה



Tuesday, June 24, 2014

לאכול, להתפלל, לאהוב


לפני כעשור בערך (אם אינני טועה) הספר הזה היה רב מכר בעיקר בקרב נשים. האמת היא שניסיתי התחלתי לקרוא, סיימתי את החלק של האוכל המתאר את נפלאות איטליה (לא רק פסטה) המשכתי לתפילות באיזה מנזר הודי ושם בין מדיטציה לויפסנה כלשהיא הלכתי להאיבוד והחלטתי לסיים את הטיול בספר.
עכשיו שאני חושבת על זה בעצם הסדר אמור להיות הפוך.
לאהוב, להתפלל, לאכול.
לאהוב
כי מי שיוצא לדרך הזאת (או לכל דרך אחרת אגב) מהסיבות הלא נכונות, חוטא למטרה וקודם כל לעצמו. כי לכל דרך שלא נפנה עדייף שנצא אליה מתוך אהבה עצמית. כן קראתם נכון, לפני שאתם מתחילים לצאת למסע להרזייה, חיפוש עצמי או נישואים, קודם כל תאהבו את עצמכם כמו שאתם עומדים מול המראה.
אל תאהבו את עצמכם רק כי אתם יותר רזים ואל תשנאו את עצמכם אם אתם לא.
אל תאהבו את עצמכם רק כי אתם יותר חכמים ואל תשנאו את עצמכם אם פחות.
אל תאהבו את עצמכם רק כי הצלחתם ואל תשנאו את עצמכם אם לא הצלחתם.
תאהבו את עצמכם כי זה אתם, כי אנחנו אמורים לאהוב את עצמנו ללא תנאי.
צאו לדרך כי אתם רוצים להעניק לאהובכם (כלומר אתם) משהו חדש ומשמח שיעשה לו את החיים טובים, גוף חדש, מקצוע חדש או בן זוג. (אגב אם במתנות עצמיות עסקינן, לא פעם כשאני קונה לעצמי משהו תכשיט, בגד, ספר וכו' אני מבקשת שיארזו לי באריזת מתנה, לעצמי).
להתפלל
רגע של כנות, יחסי עם האל / כח עליון / קארמה / ייקום וכו מורכבים, ושום נאום חוצב להבות על האמונה באל לא תמצאו, וגם לא חשיבות התפילה והמדיטציה, אני אדם של אלגוריתמים ריאלים ועדיף עם ביצועים גבוהים כמו של אייפון 5 ומעלה.
כשהייתי חיילת משוחררת יצאתי לשליחות מטעם הסוכנות למחנה קיץ יהודי רפורמי. השעות הראשונות שלי במחנה היו סוג של הלם תרבותי. הגענו פרקנו את הציוד בחדרים, ומין נלקחנון לאחר כבוד לארוחת הערב ביחד עם כל סגל ההדרכה (כולם יהודים רפורמיים שגדלו והתחנכו במחנה הקיץ מאז גיל 8). כישראלית ממוצעת לאחר שבירכתי את כולם לשלום, מיד לאחר הגשת האוכל התחלתי לעשות מה שכל ישראלי עושה שנותן לו אוכל חינם – מעמיס ומתחיל לאכול. מיד עצרו אותי עמיתי המדריכים והסבירו לי שבטרם נטעם את האוכל עלינו לברך ברכת המוציא. לאחר שסיימנו לאכול (בעוד מפנטזת על מיטה אחרי כמעט יומיים בטיסות ובדרכים) נשלפה גיטרה תורנית וכולם החלו לשיר את ברכת המזון (כולל תנועות ידיים לפי מילות השיר) ורק אני (ועמיתי הישראליים למשלחת) עמדנו המומים. ככל שעברו הימים במחנה כך התחלנו להתרגל למנהגים.
למה אני מספרת לכם את כל זה?
כי יש משהו יפה ונכון רעיונית לברך (את מי שלא יהיה ה "__________") על כל הטוב והשפע הזה שנפל בחלקנו, על כך שאנו לא רעבים ולא חסר לנו מזון מים וחברים טובים להעביר איתם םסעודה הגונה. זה לא עניין של דת, זה עניין של להוקיר גם את הדברים הפשוטים והטריוויאלים (כך הם נתפסים בימנו היום).
לאכול
השער הראשון של הספר מוקדש לאכילה, הגיבורה מתענגת שם מאוכל בריא טרי ומגוון שמגיע מהשווקים והמסעדות המשפחתיות באיטליה. יש שם הוקרה של אוכל בסיסי בריא שחוץ מהפסטה והפיצה מברך ומהלל את עקרונות הפליאו, ומאמין באוכל מעשי ידי אדם ולא זרועות מכונה.
אז כל מה שצריך לעשות זה לאהוב, להתפלל ולאכול.

בקרוב, על האיש הזועף ברציף חמש.

Monday, June 23, 2014

94

סוף סוף קניתי משקל. זה לא שלא היה לי משקל, הוא פשוט התקלקל והראה משקל תמידי 24 ק"ג לא משנה עם אני עליתי עליו הבת שלי בת פחות משנתייםת  פיל מצוי שאיבד דרכו בדרך לסאפארי או ג'וק סורר.
האמת היא שאם זה היה ננתקע נגיד על 61 ק"ג, אז ניחא הייתי יכולה לטעון בצורה כזו הוא אחרת שזה אכן משקלי, ולשחק אותה רפת דעת שרואה הכל במשקפים ורודות, אבל 24 ק"ג בגיל 35 עלול לאשפז אותי במחלקת אנורקטיות.
בבוקר קמתי, ולאחר כבוד לבושה במיטב מחלצותי (תחתונים וחזיה) נעמדתי מול המציאות, או אם לדייק על המציאות. החלטתי שאני יותר לא מתביישת מכלום לא מחשבנת לאף אחד, וגם חיה לפי האמת שלי (גם שהיא לא נעימה),
94 ק"ג.
יכולתי להסתובב כל היום מדוכאת, כשהייתי בשומרי משקל (כמו רב הבנות בשומרי משקל) ביום השקילה נוטים לא לאכול כלום, והמעיט בשתיית מים שמה יעלו גרמים כאלו או אחרים במשקל ויעוותו לנו את המציאות. יכולתי לבכות את הקילוגרמים שכבר הורדתי ושוב העליתי.
אבל במסגרת החלטות אחרות שבחרתי לאחרונה (ועליהם אני מבטיחה פושט נפרד), חייכתי לעצמי שזו רק נקודת ציון. כמו נקודת הציון שאני לא מצליחה עדיין לעשות מתח. זה מצב זמני שהולך להשתנות, ואצלי אני מאמיינה ששינויים עדיף שיקרו לטובה, במיוחד שאני זו ששולטת בהם.
החלטתי להשקל רק אחת לחודש, כי מה הטעם להשקל לעיתים כל כך תכופות ולייסר את עצמך. היות ועם תהיה ירידה משמעותיית במהלך החודש הזה, גם אם אני אשתה ליטר שלם של מים (שווה 1 ק"ג בדיוק) עדיין אני אראה את מגמת הירידה.
אז עד לחודש הבא, אני צריכה להקפיד על תזונת הפליאו שלי, כלומר לאכול טוב ובריא בלי דגנים בלי סוכר ובלי שמנים מזרעים (קנולה, חמניות תירס וכו), ולהמשיך להתאמן בכיף.

אז 94 נעים מאד, ובהחלט לא להתראות.

Tuesday, June 17, 2014

אף פעם לא הייתי רזה

נולדתי תינוקת גדולה (מהתינוקות שיש מה לצבוט להם), הייתי ילדה שמנמונת או ליתר דיוק מלאה במקומות הנכונים, תמיד הסתכלו לי בצלחת ואני הסתכלתי בצלחות של אחרים וחלמתי על כל הדברים שלא יכולתי לאכול.
בצבא עת הכרתי את השקם והבילויים המצב החמיר, ולפעמים היטיב, והתמחתי בספורט האקורדיון נעלה ונרד. עליתי ירדתי החלפתי מלתחות, עשיתי ספורט הפסקתי לעשות ספורט.
דבר אחד תמיד היה לטובתי, היו לי פרופורציות טובות, גם שעליתי במשקל עדיין הייתי מאד פרוםפורצינאלית, ואיך שהוא נעתי ונדדתי בין ג'ינס מידה 40-42 תלוי באיזה בוקר ובגרמי השמים והצלחת.
לפני שש וחצי שנים הכרתי את האהוב ליבי, עוד לפני שהספקנו להרגיש עמדנו מתחת לחופה, ועוד לפני שהצלחתי לפתח קו שיזוף של טבעת הנישואים כבר נכנסתי להריון. טופחת לי לאיתי, והמשקל בעקבותי. הפרופורציות לאט לאט החלו מטשטשות.
והנה אנחנו משפחה קטנה ומאושרת אמא אבא וילד, והנה אני שוב בהריון. ושוב המשקל עולה והפרופורציות כבר נעלמו לאו קליל. ואי שם באמצע ההריון נפלה עלי פצצה – סכרת הריון. הבנתי שמשהו צריך להשתנות. לחדר לידה הגעתי במשקל של לוויתן מצוי (בהריון). ואז התחיל המסע להצלת עצמי.
במשך שנה ספרתי נקודות בשומרי משקל, התאמנתי 5 פעמים בשבוע אפילו רצתי 10 ק"מ במרוץ תל אביב ובמרוץ בראשון. קיבלתי המון מחמאות, אבל האמת היא שפשוט סבלתי. רב הזמן הייתי רעבה, ספירת הנקודות הייתה עינוי, והריצה עם עצמי לעבר שום מקום והר החול בעירי התחילה להמאס כעבור זמן מה.
ואחרי שהורדתי מעל 20 ק"ג התחלתי לצבור את המשקל בחזרה, כי כמה אפשר להיות בדיאטה לחיות על סלט לחם קל ולהפנק על קפה עם סוכרזית.
מחבר לעבודה שמעתי לראשונה על קרוס פיט, ומשם לראשונה על תזונה פליאוליטית, ועכשיו ממש בעודי בעיצומו של הספר הסוד הקדמוני, ואחרי חודש וחצי אימונים של קרוס פיט, אני מרגישה שמצאתי את המקום בשבילי.
אני אתן לכם ללוות אותי, ברגעים היפים (אני מקווה שיהיו כאלה) גם ברגעי המשבר, במקרה הכי גרוע אני אמחק את הבלוג.

אז הנה כבר יצאתי לדרך....