אף פעם לא הייתי רזה

נולדתי תינוקת גדולה (מהתינוקות שיש מה לצבוט להם), הייתי ילדה שמנמונת או ליתר דיוק מלאה במקומות הנכונים, תמיד הסתכלו לי בצלחת ואני הסתכלתי בצלחות של אחרים וחלמתי על כל הדברים שלא יכולתי לאכול.

בצבא עת הכרתי את השקם והבילויים המצב החמיר, ולפעמים היטיב, והתמחתי בספורט האקורדיון נעלה ונרד. עליתי ירדתי החלפתי מלתחות, עשיתי ספורט הפסקתי לעשות ספורט.

דבר אחד תמיד היה לטובתי, היו לי פרופורציות טובות, גם שעליתי במשקל עדיין הייתי מאד פרוםפורצינאלית, ואיך שהוא נעתי ונדדתי בין ג'ינס מידה 40-42 תלוי באיזה בוקר ובגרמי השמים והצלחת.

לפני שש וחצי שנים הכרתי את האהוב ליבי, עוד לפני שהספקנו להרגיש עמדנו מתחת לחופה, ועוד לפני שהצלחתי לפתח קו שיזוף של טבעת הנישואים כבר נכנסתי להריון. טופחת לי לאיתי, והמשקל בעקבותי. הפרופורציות לאט לאט החלו מטשטשות.

והנה אנחנו משפחה קטנה ומאושרת אמא אבא וילד, והנה אני שוב בהריון. ושוב המשקל עולה והפרופורציות כבר נעלמו לאו קליל. ואי שם באמצע ההריון נפלה עלי פצצה – סכרת הריון. הבנתי שמשהו צריך להשתנות. לחדר לידה הגעתי במשקל של לוויתן מצוי (בהריון). ואז התחיל המסע להצלת עצמי.

במשך שנה ספרתי נקודות בשומרי משקל, התאמנתי 5 פעמים בשבוע אפילו רצתי 10 ק"מ במרוץ תל אביב ובמרוץ בראשון. קיבלתי המון מחמאות, אבל האמת היא שפשוט סבלתי. רב הזמן הייתי רעבה, ספירת הנקודות הייתה עינוי, והריצה עם עצמי לעבר שום מקום והר החול בעירי התחילה להמאס כעבור זמן מה.

ואחרי שהורדתי מעל 20 ק"ג התחלתי לצבור את המשקל בחזרה, כי כמה אפשר להיות בדיאטה לחיות על סלט לחם קל ולהפנק על קפה עם סוכרזית.

מחבר לעבודה שמעתי לראשונה על קרוס פיט, ומשם לראשונה על תזונה פליאוליטית, ועכשיו ממש בעודי בעיצומו של הספר הסוד הקדמוני, ואחרי חודש וחצי אימונים של קרוס פיט, אני מרגישה שמצאתי את המקום בשבילי.

אני אתן לכם ללוות אותי, ברגעים היפים (אני מקווה שיהיו כאלה) גם ברגעי המשבר, במקרה הכי גרוע אני אמחק את הבלוג.

אז הנה כבר יצאתי לדרך....