תרי"ג פליאו

אף אחד לא צדיק מושלם. אפילו גדול הרבנים לא מקיים תרי"ג מצוות. מעצם הייותינו בני אדם נגזר אלינו לחטות ולחיות בצלמו ולא כמותו. כולנו עושים בחירות בחיים, מוותרים לפעמים במקומות שקשה לנו מדי, לפעמים לא תמיד. וכל אחד עושה את הבחירות איפה לחטוא.

סוף השבוע האחרון היה סופשבוע שבוא ידעתי שאני אצטרך לחטוא ולסטות מדרך הפליאו. שישי שהתחיל בארוחת בוקר בתל אביב, המשיך לארוחת ערב אצל החמה ונמשך לשבת ארוכה אצל המשפחה (המרוקאית) מהדרום ברור שלא תוכל להגמר בטוב.

היות וידעתי כל זאת מלכתחילה, בארוחת הבוקר בתל אביב הרחתי את הלחם אבל לא נגעתי (האמת היא שהוא כבר לא כל כך קורץ לי), ונהניתי מגבינת שמנת זמן זית וזעתר, חביתת עיג'ה וסלט ירקות. ידעתי שאני לוחצת שם כדי לשחרר קצת אחר כך.

בשיחת טלפון מוקדמת פרטתי בפני חמותי את כל מגבלות תזונתיי החדשות, לא קמח, לא גלוטן, לא סוכר ולא שמנים מעובדים. וזו עשתה כמצוותי כראות עינייה, העוף והבשר היו ללא סוכר אבל עם כמות מסחרית של סילאן, ולקינוח ניסתה לדחוק בי לאכול פחזניות ממולאות בקצפת צימחית (בקיצר חבילה של מקור כל הרשע והפשע). את הבשר אכלתי אםילו חטאתי באורז, לשמחתי לא נגעתי בפחזניות ואחר התפנתקתי על קפה עם שמנת ושוקולד מריר ליד בבית. בסך הכל הרבה כוונות טובות היו שם.

בדרום היה האתגר האמיתי. הבשר היה רזה מדי ועשוי עם שמן תעשייתי מדי, חזה העוף היה מטוגן כשניצל, בורקס בשר טחון, אורז וסלטים מרוקאים מתובלים בשמן. וסלט הגזר שנעשה במיוחד בשבילי שבורך בפקאנים מסוכרים עם רוטב מתוק. קיצר ישבתי לשולחן וחטאתי. אכלתי שניצל קטן, בשר קצת אורז וסלט גזר וסלק (שהיו נראים לי הנוראים פחות בחבורה). עת ישבנו בינות הערבים בגינה לא יכלה נפשי לעמוד בכך וחטאה בבקלאווה. כל הדרך הבייתה רציתי למות מרב שהיה לי מגעיל בפה ובבטן.

לשמחתי על אף העייפות מעודף פעילות ואוכל של סופשבוע אחד, לא וויתרתתי ושמתי פעמיי לאימון קרוס פיט מאתגר במיוחד אשר כלל הרבה משוקלות בולי עץ והרבה ריצה הכל ביחד. לפחות כיפרתי באופן חלקי על החטא.

במועדון הכושר שאלה אותי חברה (וכאן המקום להגיד תודה לכל חברה הקבוצה הראושנה לציון שתומכת מעודדת וקוראת כל פוסט, כן כן אתם) אם אני אתאכזב אם בסוף החודש אעלה למשקל ולא אראה שום תוצאה. רציתי לומר שלא כי אני מאמינה בדרך. אבל אני בן אדם, ואני מאמינה בכנות, כולי תקווה שהדרך תראה תוצאות, אם לא אהיה מאד מואכזבת. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם לא, אני מתכוונת למלא את עצמי מחשבות חיוביות ולצעוד בדרך באמונה שלמה.

אבל אני לא מתכוונת לחטאים הקטנים להסיט אותי מהדרך המרכזית.