נבואה שלא תגשים את עצמה

תמיד הייתי תלמידה טובה, הכל הלך לי בקלות. לא הכנתי שיעורי בית, לא ממש השקעתי בלהקשיב בשיעור, הציונים שלי היו כמעט כולם מעל 85 (מלבד תנך והיסטוריה). כשהגעתי לכיתה י' היות והגעתי מעיר אחרת בה חלוקת הכיתות תהיה שונה (עת התחיל עדיין חטיבות הביניים בישראל), גיליתי שחברי לכיתה מקדימים אותי בחצי שנה בחומר במתמתיקה שמעולם לא נגעתי בו.

מורה "מקסימה" אשר שמה חקוק בלב (באגף הנדונים), הסבירה לי שאין לי פוטנציאל, וגם לא תפיסה מתמטית, ושאני לא אדע משוואה ריבועית לעולם, הנסיון להשלים חומר מחצי שנה אחורה בעוד הכיתה שועטת קדימה, הביא להתרדדרות בציון של במתמטיקה עד שהוא הגיע לציון העגול 33 (עד כיתה י' מעולם לא קיבלתי מבחן במתמתיקה מתחת ל-90). הורדתי כלאחר כבוד הקבצה, וזו המורה המשיכה לומר שלעולם לא הצליח לשוב ל-5 י"ל. גם כאשר הצלחתי להדביק את הפער, להעלות את הממוצע בחזרה ל-95 ב-4 י"ל וב-5 י"ל (במשך חצי שנה עשיתי את המבחנים של שתי ההקבצות ביחד, בזמן נתון של מבחן אחד), גם כשהצלחתי לקבל אישור להעלות בחזרה ל-5 י"ל, היא המשיכה להסביר לי שממני לא יצמח דבר.

עבר זמן, סיימתי תיכון, בגרות מלאה 5 י"ל ציון 83, עשיתי אחר כך בחינה חוזרת 97. סיימתי תואר ראשון בכלכלה, הסבה לתכנות וכו' כו'. נתקלתי בה אחרי הרבה שנים, לא יכולתי להתאפק וניגשתי לומר לה שהיא טעתה, ובגדול.

אני לא מספרת את זה שתראו איזו גאונה אני (טוב נו קצת), אלא כדי להסביר את התחושה של מה שקרה היום.

אחרי בוקר של נדודים בין חנויות רהיטים תאורה ושאר חנויות לקראת מעבר הדירה, התיישבנו אני ואישי (זה שקנה אותי בחופה והוא למעשה בעלי אבל אני רוצה להשמע פמיניסטית) לאכול ארוחת בוקר מאוחרת. עת התיישבנו ובטרם הזמנו, פצח זה הנ"ל בנאום חוצב להבות, על כל שאין הוא רואה שהדיאטה הזו מובילה לאן שהוא (זו לא דיאטה זה שינויי דרך החיים) שנראה לו שלא רזיתי בכלל, שהקרוספיט זה לא בשבילי, שהוא לא רוצה אינגה מרימת משקולות בבית, שהוא חושב שאני מתרחבת מהכושר, שכדי לרזות צריך לסבול (היינו שם סבלתי בסוף באופן טבעי כמבן נשברתי כמה זמן אפשר לאכול סלט ירקות עם עוף לארוחת צהריים), שאם אני אוכל הרבה פחות אני אוכל להתאמן הרבה פחות. וכן הלאה.

וכך הלך סיום הנאום: אני מכיר את אישתי, אני יודעת שאין לך כוונה לסבול אז עיוות את המציאות שהדיאטה תתאים לכך, זה לא יעבוד ואני אהיה מאד מאוכזב.

לא משנה שנתתי לו לקרוא את ספר על הפליאו, לא משנה שאמרתי לו שזה עלול לקחת זמן (במיוחד ההתחלה) וכן הלאה וכן הלאה, הרגשתי איך הוא קורע לי את המפרשים עם מספריים (אלו שקונים 3 ב- 9 ש"ח באיקאה), וכל הרוח יוצאת משם.

ישבתי, עמדה לי דמעה שהתחילה לעלות מהשיפול של הבטן לחדר הימני ישירות לעין השמאלית, אבל נאבקתי בה, ורק אמרתי שייתם לי חודשיים. וזזהו. שתקתי.

כבר לא התחשק לי לאכול (לא בגללו האוכל בבית הקפה לא תאם את הפליאו וגם לא את חוסר התאבון שלי).

אני לא כועסת עליו, מעולם לא הייתי רזה, אבל ההריונות הלידות המרדף אחרי קריירה ועוד רצץ תירוצים הראו את אותותיהם בגוף שלי, וכבר כמעט נגעתי שם ונשברתי. אני יודעת שהוא כבר לא מאמין, אבל אני בטוחה שאני אראה לו שהוא טועה.

אני יודעת ש-97 אני לא אראה על המשקל (תודה לאל ה-94 הספיקו לי), ואין לי ספר שאני מתכוונת לקבל ציון נמוך מבדרך כלל, איזה מזל שבמשקל הכל הפוך במקום לשאוף למעלה אני שואפת מטה.